<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רל"ה</h1>
<h2>דף סה:</h2>
ולענין מה ששאלת עוד אם מותר לשים אותן בתבשיל, לפי שהתבלין נותנין טעם בתבשיל, משום דיין המעורב בהם טעם לפגם הוא נותן וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. בודאי אם היה היין נותן טעם לפגם (בתבשיל) [בתבלין] התבלין מותרין, דהוו להו כיין שנפל על גבי גרוגרות וכיין שנפל על גבי חטים וחומץ לתוך הגריסין. אבל אם [אין] היין פוגם את התבלין הרי התבלין אסורין באכילה אלא שמותרין בהנאה חוץ מדמי יין נסך שבהן [ע"ד ע"א], וכיון דאסורין באכילה אסור ליתן מהם בתבשיל, דאף על פי שהיין שבהם נותן טעם לפגם בתבשיל אפילו הכי לכתחילה אסור, דודאי אין נותנין לכתחילה חומץ לתוך גריסין וכיוצא בזה, אבל בדיעבד מותר ואפילו בתבשיל שאין פוגמו לפי שהיין בטל בששים, ואעפ"י שטעם התבלין נכר בתבשיל (והתבשיל בתבלין) והתבלין נאסרין מחמת בליעת היין וטעמא לא בטיל, אפ"ה מותר לפי שהתבלין אינן אסורין מחמת עצמן והן הן שנותנין טעם. ואלו היו תבלין של ע"ז או תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם לא היה להם בטלה כל שטעמן ניכר, אבל אלו תבלין הרי הן כמלח שמלחו בו את הבשר שהיא עצמה נאסרת מחמת בליעת הדם והבשר מותר אף על פי שיש טעם מלח בבשר. וכשמשערין משערין בכמות התבלין ולא בשיעור היין הבלוע בתוכן דלא ידעינן כמה הוא, וכענין שאמרו בכחל [חולין צ"ז ע"ב] דאי במאי דנפיק מנא ידעינן.
<h2>דף עד.</h2>
ולענין מה ששאלת עוד אם מותר לשים אותן בתבשיל, לפי שהתבלין נותנין טעם בתבשיל, משום דיין המעורב בהם טעם לפגם הוא נותן וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר. בודאי אם היה היין נותן טעם לפגם (בתבשיל) [בתבלין] התבלין מותרין, דהוו להו כיין שנפל על גבי גרוגרות וכיין שנפל על גבי חטים וחומץ לתוך הגריסין. אבל אם [אין] היין פוגם את התבלין הרי התבלין אסורין באכילה אלא שמותרין בהנאה חוץ מדמי יין נסך שבהן [ע"ד ע"א], וכיון דאסורין באכילה אסור ליתן מהם בתבשיל, דאף על פי שהיין שבהם נותן טעם לפגם בתבשיל אפילו הכי לכתחילה אסור, דודאי אין נותנין לכתחילה חומץ לתוך גריסין וכיוצא בזה, אבל בדיעבד מותר ואפילו בתבשיל שאין פוגמו לפי שהיין בטל בששים, ואעפ"י שטעם התבלין נכר בתבשיל (והתבשיל בתבלין) והתבלין נאסרין מחמת בליעת היין וטעמא לא בטיל, אפ"ה מותר לפי שהתבלין אינן אסורין מחמת עצמן והן הן שנותנין טעם. ואלו היו תבלין של ע"ז או תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם לא היה להם בטלה כל שטעמן ניכר, אבל אלו תבלין הרי הן כמלח שמלחו בו את הבשר שהיא עצמה נאסרת מחמת בליעת הדם והבשר מותר אף על פי שיש טעם מלח בבשר. וכשמשערין משערין בכמות התבלין ולא בשיעור היין הבלוע בתוכן דלא ידעינן כמה הוא, וכענין שאמרו בכחל [חולין צ"ז ע"ב] דאי במאי דנפיק מנא ידעינן.
